הצהרת בלפור
    לאומיות וציונות
    מאמרים בנושא לאומיות וציונות בארץ ישראל
    לאומיות וציונות
    מאמרים בנושא לאומיות וציונות בארץ ישראל
    לאומיות וציונות
    מאמרים בנושא לאומיות וציונות בארץ ישראל
    לאומיות וציונות
    מאמרים בנושא לאומיות וציונות בארץ ישראל
    לאומיות וציונות
    מאמרים בנושא לאומיות וציונות בארץ ישראל
    Arrow
    Arrow
    Slider

    פתרון החלוקה בין העמים

     

    נציגי המדינות הביעו את עמדותיהם בדיון, הפולנים הביעו את תמיכתם בעד פתרון של שתי מדינות לשני עמים, הערבים טענו מנגד שהסיבה לכך הוא אינטרס פולני להיפטר מהיהודים. ההודים טענו נגד תוכנית החלוקה, כי אין דתם של היהודים הופכת אותם לאומה. בכך תמך הנציג הסורי והרחיב כי אין היהודים אלא קבוצה דתית ועל כן אין להם זכות למדינה ריבונית. את טענה זו שלל נציג צ'כוסלובקיה, שאמר שיש לשים לב לרצונו של העם היהודי למדינה, והוא מהווה מקור מספיק ללגיטימציה להתגבשותם למדינה, על אף טיעוני הנגד. אורוגוואי היתה בעד, וטענה שיש לשים קץ לאפליה ולרדיפה ולסבל היהודי. יוגוסלביה המליצה על פדרציה דו-לאומית במקום החלוקה. לבסוף, תמיכה מפתיעה של ברית המועצות הכריעה סופית לטובת אימוץ תוכנית החלוקה, שתי מדינות לשני עמים.

     

    מתוך השאיפה להתחשב ברצונות של שני הצדדים, הועדה גיבשה תוכנית חלוקה סופית שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. ועדת אונסקו״פ הגיעה למסקנה הסופית שיש לחלק את הארץ לשתי מדינות. ברגע ההכרעה ההיסטורית אימץ רובה הגדול של התנועה הציונית את פתרון החלוקה.

     

    אולם נכונות כזו לא הייתה קיימת בצד הערבי, לא במישור ההכרה העקרונית ואף לא בדרך של השלמה מעשית. הצד הערבי דחה לחלוטין כל פשרה ושלל כל לגיטימיות מהטענות היהודיות. הערבים יצאו נגד תכנית החלוקה מיסודה ונגד הרעיון להקמת פדריציה. דרישתם הייתה למדינה ערבית שתוקם על כל שטח ׳פלסטינה׳ מבלי לחלקה. הם דרשו להקים מדינה עצמאית דמוקרטית, וטענו שתתחייב להגן גם על מיעוטים שבה, ביניהם על היהודים. אלו טענו לזכותם המלאה על הארץ, משום שהם הרוב בה וזו מולדתם ויש להם הזכות הטבעית למדינה ערבית עצמאית.

     

    מימוש תוכנית החלוקה היה שונה לחלוטין מהצפוי. עמדתם הנחרצת של הנציגים הערבים הייתה כי מאחר שהחלטות העצרת הכללית הן בגדר המלצה בלבד, אין תכנית החלוקה מהווה נורמה מחייבת לפי המשפט הבינלאומי, ולא ניתן להפעיל את סמכותה של מועצת הביטחון לשם מימושה. בפועל, התכנית הוכשלה על-ידי ההנהגה הערבית הפלסטינית ומדינות הליגה הערבית, שדחו אותה ויצאו למלחמה על הארץ. אולם בסוף מלחמת העצמאות הישראלית אכן חולק שטח המנדט הבריטי לשעבר בפועל, על-פי קווי שביתת הנשק, לא בין שתי מדינות עצמאיות, אלא בין ישראל מצד אחד לבין האזורים שנכבשו על-ידי ירדן ומצרים.




    הכרזת האו"ם

    בשנת 1947, על רקע מלחמת העולם השנייה והשואה שפקדה את יהודי אירופה, התגבש צורך עז בקרב יהודי העולם ויהודי ארץ ישראל, להתאגד תחת מדינה אחת, הנושאת את ההגדרה יוצאת הדופן ״מדינה יהודית״. המושג מדינה יהודית היה שונה באופיו מהאופן שבו מדינות לאום הגדירו את עצמן ברחבי העולם באותם זמנים, והדבר עורר דיון סוער באשר לאופיה של המדינה, זכויות המיעוטים במדינה, חלוקת הארץ וכל המשתמע מכך.

    רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל נידון בועדת אונסקו״פ (unescop), ועדת חקירה בינלאומית לענייני פלסטינה, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האו״ם. מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית, במטרה לממש את זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית. ישראל קמה בהתאם להחלטת הקהילה הבינלאומית במפורש כ"מדינה יהודית", כמולדת ומקלט בטוח לעם היהודי. כל הדברים הנובעים מהגדרה זו, ובראשם חוק השבות, תואמים את הנורמות של זכויות האדם המקובלות בפועל בעולם החופשי.

    מגילת האו"ם קובעת כי לכל עם יש זכות להגדרה עצמית, אלו המקשים מבקשים להגביל את מתן ההגדרה העצמית רק למצב בו בני הלאום נמצאים בהיעדר עצמאות במצוקה קשה. אמנם באותם זמנים היהודים בארץ היו רק מיעוט קטן, אולם הטרגדיה היהודית היתה כה חריגה, שהדיון בהקמת מדינה יהודית, והדרך שבה מימש העם היהודי את הזכות להגדרה עצמית זכו ללגיטימציה.

    הבסיס לתמיכה בקהילה הבינלאומית בזכותם של היהודים להגדרה עצמית ולהקמת מדינה יהודית, ותמיכה בפתרון החלוקה, הוא כי יש בהקמת מדינה יהודית צדק היסטורי לעם היהודי, פתרון לבעיה עתיקת היומין של היהודים כעם חסר בית, ופתרון הומניטרי לבעיית העקורים היהודים באירופה לאחר השואה. התומכים הכירו בקשר ההיסטורי המיוחד בין העם היהודי לארץ ישראל, והתבססו בטענותיהם על הצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917, וכמו כן גם על ההכרה שניתנה בכתב המנדט על א"י, שאושר ע"י מועצת חבר הלאומים בשנת 1922.



    תוכנית החלוקה

    המתנגדים טענו כי העם היהודי אינו אלא קבוצה דתית, עדה ולא עם או לאום, ולכן אינם זכאים למדינה משלהם. הנציג הסורי סיכם את טענות הנגד מול הועדה באופן הבא: ״היהודים אינם אומה. כל יהודי שייך ללאום מסוים. אף אחד מהם אינו נטול מדינה או לאומיות. הם כלולים בכל הלאומים של העולם. כמו כן אין היהודים גזע. בני ישראל מהווים היום רק מיעוט קטן בין יהודי העולם, משום שהיהודים מורכבים מכל הגזעים האנושיים, מהכושים ועד לסקנדינבים הבלונדיניים ובהירי העור. היהדות היא דת בלבד ותו לא. המאמינים בדת מסוימת אינם רשאים לטפח שאיפת לאומיות.״

    ואולם, הקהילה הבינלאומית הכירה בצורך למדינת לאום המבטאת את זכותו של העם היהודי לעצמאות לאומית. לא מדובר רק בסיפוק השאיפות הלאומיות של היישוב העברי בא"י המנדטורית, אלא במענה למצוקות ולשאיפות של העם היהודי בעולם. מצוקתו של העם היהודי זכתה להכרה רחבה, והקהילה הבינלאומית ראתה במצוקה זו נימוק חשוב בעד הקמת מדינה יהודית עצמאית, גם במחיר של חלוקת הארץ. נקודת מוצא זו הובילה לדיון בתוכנית החלוקה.

    תוכנית החלוקה הינה התוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית. הטיעונים העיקריים בזכות פתרון החלוקה מתייחסים לא לעבר ההיסטורי ולא לעם היהודי בעולם, אלא למציאות בארץ בשנת 1947: קיומם של שני עמים ושתי תנועות לאומיות הדורשים בשטחה של ארץ ישראל.

    הפתרונות האפשריים שהוצאו בוועדה היו בראשית, מדינה דו-לאומית עם הגירה מוגבלת. שנית, מדינה פדרלית המכילה שתי מדינות. שלישית, חלוקה המחייבת שתי מדינות עצמאיות שתחלטנה על מדיניות ההגירה שלהן, כל אחת בפני עצמה. נציגי מדינות ערב, מצדם, דחו את כל האפשרויות האלה ותבעו מדינה ערבית בכל רחבי הארץ.

    חברי הוועדה ביקשו להבטיח את הזכויות הלאומיות של שני הצדדים. טענם, כי יהיה זה לא צודק להתעלם מהשאיפות הלאומיות של הערבים הפלסטינים ולכפות שלטון יהודי על הארץ כולה, ע"י המשך ההגירה היהודית (המתבקש מכוח חוק השבות), שתביא להפיכתם של היהודים לרוב. יש לממש את הצורך להגדרה עצמית של שני העמים ולתת להם ריבונות במדינה משלהם.


    הצהרת בלפור

    הצהרת בלפור הינה הצהרה אשר ניתנה ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח), כמסמך החתום על ידי שר החוץ הבריטי לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד כמעביר המסר להסתדרות הציונית, ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

    ההצהרה ניתנה על רקע התרחשויות במהלך מלחמת העולם הראשונה. לקראת תום המלחמה, בריטניה נותרה עם התחייבויות ליהודים, לערבים ולצרפתים, עקב הסכמים והבטחות שנתנה במהלך המלחמה. בחליפות המכתבים שבין הבריטים לערבים, מכתב חשוב לעניינינו הוא אגרת משנת 1915, ששלח מקמהון, הנציב הבריטי במצריים, לשריף חוסיין היושב במכה. באגרת זו, ציינה בריטניה אילו שטחים לא יכללו במדינה הערבית שתקום לאחר המלחמה, וביניהם, שטחה של כל ארץ ישראל שמעבר ירדן מערבה. בזמן המלחמה, שטח ארץ ישראל נחשב בבעלות בין לאומית, על פי הסכם סייקס-פיקו, וכאשר הסתיימה המלחמה, נשלט על ידי הצבא הבריטי. מכאן סמכותה של בריטניה להעניק הצהרה זו ליהודים.

    להצהרת בלפור היתה חשיבות אסטרטגית, פוליטית וכלכלית עבור הבריטים. ראשית, מבחינה אסטרטגית, שטחה של ארץ ישראל היוותה נקודת מעבר חשובה בדרך להודו, הכתר שבאימפריה הבריטית דאז. על כן, נוכח התפרקותה של האימפריה העות'מנית ששלטה באיזור, חשוב היה לבריטניה לאחוז בשטחה של ארץ ישראל.

    בתקופת מלחמת העולם הראשונה חשוב היה לבריטים לזכות בתמיכת יהודים ברחבי העולם מסיבות פוליטיות שונות. ראשית, בריטניה ביקשה לרצות שתי קבוצות עיקריות, יהודי ארה"ב ויהודי רוסיה, מתוך האמונה בכוחם הפוליטי של היהודים ויכולת השפעתם על הממשל. חשוב היה לבריטניה לזכות בתמיכה אוהדת של ארה"ב במלחמה וההנחה היתה כי היא תינתן בהראותם תמיכה בציונות. בנוסף, יש הסוברים כי חשוב היה לבריטניה להשפיע על רוסיה שלא לפרוש מהמלחמה, והצהרה בריטית בזכות הציונות היתה עשויה להצדיק בעיני הרוסים את אחיזתה של בריטניה בארץ ישראל.

    כמו כן, הצהרה פרו ציונית בריטית צפויה היתה לרקום יחסים טובים עם יהודי ארץ-ישראל ומנהיגי התמיכה הציונית. בריטניה סברה שתמיכתם עשויה להועיל לה בהצגת תביעותיה בוועידת השלום למסור לידיה את ארץ ישראל ולהפרידה מסוריה.

    סברה נוספת גורסת שההצהרה ניתנה לציונים כאות הוקרה לד"ר חיים וייצמן שתרם רבות לבריטים בזמן המלחמה. קשריו האישיים עם השלטון תרמו ללא ספק להצלחת מאמצי התנועה הציונית לקבל את הצהרה זו, אולם אין בכך סיבה עיקרית לקבלתו. סיבה אישית נוספת הינה היות ראש הממשלה הבריטי, דיוויד לויד ג'ורג', ושר החוץ ארתור ג'יימס בלפור נוצרים מילנריאניסטים שראו בשיבת היהודים לציון צו דתי ומאורע היסטורי שהיה להם לזכות לממש. סיבות אלו היוו גורמי תמיכה במהלך, אולם בהם לבדם אין דיי, ובכוחם היה רק לחזק את המניעים הכלכליים, אסטרטגיים ופוליטיים שהכריעו.

    משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

    לורד רוטשילד היקר,

    לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

    "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".

    אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

    בכבוד רב,

    ארתור ג'יימס בלפור

     

    ניכר כי נוסח ההצהרה הינו פרו-ציוני, מראשיתה ועד סופה, כשבתחילה מכנה אותה הלורד בלפור "הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות". המושג "בית לאומי" נטבע בראשיתו בטיוטה שהגישה התנועה הציונית לממשלת בריטניה. במושג ״בית לאומי״ יש מן התחליף המעודן למושג "מדינה", על מנת למנוע התעוררות של התנגדויות מצד השלטונות העות'מניים, ובכדי להקל על הבריטים במתן ההצהרה. ראש ממשלת בריטניה של אותם זמנים, לויד ג'ורג', הודיע כי הרעיון היה שמדינה יהודית לא תקום ללא משאל אוכלוסין, ומצד שני, הכוונה היתה כי בבוא העת ינתנו לארץ ישראל מוסדות מייצגים, ואם היהודים ישתמשו בהזדמנות שניתנה להם על ידי רעיון הבית הלאומי וייהפכו לרוב מוחלט באוכלוסייה, אז תקום אומה יהודית.

    בדו"ח ועדת פיל נתסכמו הדברים בכך שבהעניקה את הצהרת בלפור, התכוונה ממשלת בריטניה להעלות את האפשרות לכך שתקום מדינה יהודית בארץ ישראל, ובהצהרה זו נתנו אישים בולטים בממשלת בריטניה ביטוי פומבי לכך. ההצהרה נועדה להקל על היהודים להיות רוב בארץ ישראל ולהיות מסוגלים לפעול להקמת מדינה יהודית, כאשר האחריות לביצוע משימה זו מוטלת על היהודים בלבד, בריטניה לא לקחה אחריות לממש זאת עבורם.

    בית לאומי "לעם היהודי", פירושו שההצהרה ניתנה לעם היהודי כולם, ולא רק ליהודים יושבי ארץ ישראל. בהצהרה, אמנם נאמר "בארץ ישראל", אולם באותה העת גבולותיה של ארץ ישראל לא היו מוגדרים מבחינה טריטוריאלית. ״ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו״ כלומר, ממשלת בריטניה נותנת לגיטימציה להקמת בית יהודי בארץ ישראל, אם כי מנסחת באופן מעורפל את כל הנוגע להתחייבותה למימוש תוכנית זו. "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל," ההצהרה ניתנה ליהודים, ובכל הנוגע לעניינם היא מנוסחת בלשון פעילה. באשר לתושבי הארץ האחרים, ההצהרה עוסקת בהגנה על זכויות בלבד ולא קידומן. יתרה מזאת, מחד, מדובר על בית לאומי לעם היהודי, ומאידך, על זכויותיהם של עדות לא יהודיות, כלומר יש כאן הבחנה בן עם לעדה, עם הוא מונח לאומי ואילו עדה זה מונח דתי, וההתנייה העבורם היא לא ברמת הלאום.

    הבריטים מוסיפים נקודה חשובה שמטרתה למנוע פגיעה של יהודים אנטי-ציוניים בבריטניה: "שלא ייעשה שום פגיעה ב[…]זכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת". אלו חששו שהצהרה בדבר בית לאומי לעם היהודי עלולה לפגוע במעמדם, או להביא להאשמתם ב"נאמנות כפולה".

    הצהרת בלפור היוותה מסמך חשוב ששימש את התנועה הציונית כשלושה עשורים לאחר מכן בדיונים באו״ם על הקמת מדינה ליהודים. עד היום ישנה הטענה כי ההצהרה בטלה בשל הפרת התנאים המסתייגים שבה, שכן האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל כיום חשה פגיעה בזכויות האזרחיות והדתיות שלה, ובעיקר כתוצאה מחוק השבות.