איך להחליט כמה טפטים לרכוש?

קודם כל במרבית האתרים יש מחשבון שמאפשר להכניס את המידות של הקירות ואז להחליט אבל במידה ואין סדר הפעולות צריך להיות כדלהלן: קודם כל מודדים את הקירות של החדר שעליהם הולכים להדביק את הטפטים ואז צריך להכפיל את האורך ברוחב של כל קיר כדי לחשב את השטח של הקירות. סוכמים את כל השטחים שיצאו ואז יודעים כמה מטר רבוע של טפט אנחנו צריכים. כמובן שמורידים מהשטח הזה שטחים של חלונות, דלתות וכל פתח גדול אחר שעליו אין צורך לתלות טפט. אם אין לכם ניסיון רב בתליית טפטים אז אולי כדאי לקחת קצת ספייר על מה שיצא לכם כדי שיהיה מרחב לטעויות.

טפטים לקירות הבית

חשוב מאוד לבדוק כמה מטר רבוע של טפט יש על הגליל שאתם רוכשים, עליכם לוודא שיש בגלילי יותר טפט מאשר גודל השטח אותו תצטרכו לכסות. כלל האצבע, בדרך כלל, וחשוב לזכור שזה לא תמיד, הוא לקנות גליל אחד יותר ממה שאתם צריכים. זה טוב גם לעתיד, תחשבו כשתרצו אולי לתקן פגם בקיר או לכלוך ולהדביק עליו טפט ותגלו שהסוג שבחרתם אזל במלאי או שהפסיקו לייצר אותו במפעל או לייבא אותו לארץ ואז תתקעו בלי טפט לבצע תיקונים ותצטרכו להחליף הכל לגמרי. לפעמים אפילו אם תמצאו את אותו טפט בחנות לאחר שנה או שנתיים הוא עלול להיות בגוון טיפה שונה ולא זהה לחלוטין לטפט המקורי. אחת הדרכים לבדוק זאת היא על ידי בדיקה של המספר הקטלוגי של הטפט ולוודא כי הוא מאותו סדרה של הטפט המקורי. הטפט הנוסף גם יכול לעזור במקרה של טעויות בהתקנה או צורך לכסות שטח שלא לקחתם בחשבון בתחילה. מה גם שאל תשכחו שאתם תמיד יכולים להחזיר לחנות ולהזדכות על גלילים שלא נפתחו ולא נעשה בהם שום שימוש.

אני אישית תמיד מעדיפה לשלם למתקין מקצועי, פשוט ראיתי מהניסיון שזה חוסך כל כך הרבה זמן וכאב ראש וחתיכות טפט מיותרות. אבל אם אתם מאוד בקטע של עיצוב הבית או אוהבים לעבוד עם הידיים אז לכו על זה. זו אחלה מיומנות לרכוש וכזו שמאפשרת לכם אחר כך לעצב מחדש את הבית או הדירה שלכם, כל פעם בצורה אחרת לחלוטין, במעט מאוד כסף יחסית אבל בפעולה נחמדה ומהנה בידיים שאפילו אפשר לעשות כל המשפחה יחד.

מה נשתנה הבחירות האלה

התעוררתי שטופת זיעה מחלום. בוקר אחרי בחירות וביבי לא נבחר. מחצית העם בחיפוש קדחתני לאתר דמות חדשה לשנוא. לתלות בו אחריות על יוקר המחיה העולה, מערכת הבריאות הצולעת ועל הטילים שיורדים עלינו כמו גשם מהדרום ומהצפון. המחצית השניה של העם בחיפוש לאתר דמות להעריץ על כל ההישגים. על הכלכלה הפורחת, היחסים הידידותיים עם האמריקאים והשמאל שמתכווץ. סביב מי נוכל להתאחד בתקווה? מול מי נתאחד בשנאה?

לאט לאט המציאות חוזרת. ביבי עדיין כאן והעם החצוי מאוחד סביבו ונגדו. ובכל זאת רוחות של שינויים נושבות ימים בודדים לאחר הבחירות. מה נשתנה בבחירות האלה? ההפתעה הגדולה בשבילי היא שתי מפלגות גדולות, ממש כמו פעם. מרגש, לא?

אני מתרגשת. אולי משהו ישתנה, יהיה כאן יותר טוב? השאלה הגדולה האם זה מה שיעשה את השינוי? כואב לי להגיד, אני לא רואה שכן. אחת בקואליציה אחת באופוזיציה ושתיהן מתכוונות במלוא המרץ למרמר את חיי השניה. לא ממש שינוי. זה קורע. הלב נקרע כמו שהעם קרוע. השמאל הרשמי איננו. זה בהחלט שינוי. אך האם יש לו השפעה על חיינו? קשה לי לראות את זה. עמוק בתוך ליבי מבצבצת שמחה. אני הרי ימנית. אבל, והאבל הוא גדול – על מה את שמחה? זה חלק מהעם, חלק ממך. חשוב לא פחות מהאחר.

והאמת שמבחינה ביטחונית, שזה הנושא שהכי קרוב לליבי, כבר למדתי שלא משנה מי בשלטון, שמאל או ימין, אנחנו מופגזים. מבחינת הרווחה, גם כאן לא נראה שהנחת אי פעם יכולה לבוא מהשלטון והנוסחה הון – שלטון תהיה נכונה לכל מי שיבחר. לא יודעת מה איתך אבל אני רואה בזה עובדה. אז זה לא באמת משנה מי יבחר ומי יוביל, שמאל או ימין, השינוי שכולנו רוצים לא יגיע.

אז איפה נמצא השינוי? אני כבר לא מצפה לשינוי כלשהו מהממשלה, מראשה, משרים, מחברי הכנסת. אני לא מצפה לשינוי מלמעלה. השינוי שאני רוצה לראות כאן יבוא רק מאיתנו. האנשים הפשוטים, העמחה. ממני וממך. מהו השינוי? השינוי ביחס אחד לשני. השינוי בקשר שנוכל לבנות. השינוי שאני רוצה לראות הוא מפילוג לאיחוד. מארבעים מפלגות ומפלגה לכל דעה, להתחברות שלנו מעל הדעות השונות, מעל העדות השונות, מעל יחסינו לדת, מעל הכל.

השינוי שאני רוצה לראות זה עם אחד שחי, פועם, נושם בערבות ודאגה הדדית. ב"ואהבת רעך כמוך". זה הכלל שאני רוצה לחיות בו. זה השינוי שאני מייחלת. למרות היאוש עדיין יש בי ניצוץ של תקווה. תקווה שאנחנו האנשים הפשוטים, העם, נוכל לדרוש מראש הממשלה לעשות פעולות, להשקיע תקציבים, לרכז מאמצים ולהביא לאיחוד העם.

"פליק" התעוררות

אני עומדת על מדרכה ברחוב ירוק ושקט במיוחד אליו הגעתי אחרי הרבה רעשי רקע של כביש סואן.  חיכיתי למצוא מקום שקט כדי להצליח לקרוא משהו ולמקד את המחשבה. אני שומעת ציוצי ציפורים ומביטה בטלפון שלי כשלפתע אני מרגישה "פליק" מאחור. מה זה?? אני מסתובבת ורואה מכונית.

מסתבר שמישהי פשוט נסעה רברס ולא שמה לב במראה שאני עומדת שם. באותו רגע הנהגת פתחה את החלון והתחילה באלף סליחות ושהיא לא ראתה ולא התכוונה ואני אמרתי לה שזה בסדר. שבאמת לא קיבלתי מכה חזרה אלא רק "פליק" קטן, מעין נגיעה קטנה שנתנה כנראה לשתינו את ההתעוררות שהיינו צריכות. אמרתי לה שהיא יכולה לנסוע בשקט ונפרדנו לשלום. חשבתי לעצמי באותם רגעים למה זה קרה, למה זה בא לעורר אותי, אולי הייתי שקועה מדי בטלפון ולא ראיתי מה קורה סביבי ואולי מסיבה אחרת…

תוך כדי המחשבות האלו ראיתי שצועדת לעברי אותה הנהגת. היא יצאה מהאוטו והגיעה עד אלי לשאול לשלומי. היא שאלה איך אני מרגישה והאם בטוח לא נפגעתי. באותו רגע הרגשתי שהיא כמו קרובת משפחה שרוצה לדעת מה שלום אחותה. זה היה רגע מרגש. רגע של בחירה להיות בקרבה ולא בריחוק. במשפחתיות ולא בזרות.

והדבר המעניין הוא שכל זה קרה ברחוב הכי שקט, דווקא כשרציתי להיות רחוקה מכל הרעש וההמולה של המכוניות והאנשים. דווקא אז פגשתי בדרך מאוד לא שגרתית במכונית הזאת ובאישה הזאת. ופה הבנתי משהו: בכל רגע נתון אנחנו משפיעים אחד על השני לטוב ולרע, ולא משנה איפה אנחנו נמצאים. ובידינו הבחירה לאן לקחת את היחסים שלנו.

אז למה בסוף אנחנו בונים לבד?

זה התחיל מזה שרציתי בית עם גינה. חלום רחוק במציאות של יוקר הקרקעות בימינו. בעלי האמביציוזי לא הניח ובמשך כשנה בדק המון בתים, עד שלבסוף רצה המזל והגענו לבית בשכונה מקסימה.

שכונה שתמיד רציתי לגור בה אך מעולם לא העזתי לחשוב שידינו משגת לקנות באזור כזה. נו טוב, הבית בן שלושים שנה, השטח מחולק מוזר ככה שהחצר של השכן נוגסת בתוך החצר שלנו, בית מוזנח מאוד ממש עזובה בכל, צמחיה סוררת, ג'וקים בכל מקום, מקומות עם נזילות ועם עובש, אבל יסודות הבית טובים וחזקים והמחיר אפשר לנו לקנות שטח לא רע ובית עם פוטנציאל לשיפוץ אז החלטנו שהולכים על זה.

במשך כשנה של הכנה בעלי חרש את האינטרנט והפך למומחה גדול בכל נושא אפשרי. בהתחלה בכל מה שקשור לתכנון הבנייה-אדריכלים, קונסטרוקטורים, תכניות עבודה, אישורים, ועדות, היתרי בנייה, זכויות בנייה, כספים ובהמשך בכל מה שקשור בבנייה עצמה-קבלנים, איטום, חלונות, דלתות, חומרי בנייה שונים, מחירים והמלצות.

עולם שלם וגדול נפתח בפני שלא ידעתי על קיומו, מצד אחד מרתק מהצד השני מייגע, המון פרטים ופרטי פרטים וצורך לקבל החלטות על סמך ניסיונם של אחרים מהאינטרנט כשמהצד השני בהרבה מקרים יש ניסיון של אחרים שסותר את הניסיון שלהם, גם הם מהאינטרנט. וסוף כל סוף, ביום שמשי אחד, התחיל השיפוץ והבנייה בפועל.

למרות כל ההכנה וכל מה שכבר ידענו לא היינו בכלל מוכנים למה שעוד לא ידענו ועדיין לומדים בכל רגע נתון. בעיקר לא היינו מוכנים לאיכות בעלי המקצוע שאיתם עבדנו. כל אחד ואחד, גם המקצועיים והרציניים ובעלי הרצון שבהם, עשה טעויות רבות וקריטיות, לפעמים ברמת הביצוע לפעמים ברמת האסתטיקה, לפעמים בטעות ורוב הזמן בגלל הרצון למקסם את ההשקעה שלו לעומת הרווח.

הבנו שבכדי לקבל תוצאה טובה ושגם תשרוד להרבה שנים יש שתי אפשרויות, או לשלם המון כסף לקבלן רציני או לעשות בעצמנו. החלטנו ללכת על החיסכון הכספי ועל החוויה ולסיים את הבנייה בעצמנו. קצרה היריעה מלתאר כמה עבודה נפלה בחלקנו. בעלי הוריד כעשרים קילוגרמים ממשקלו, יעיל יותר מכל מכון כושר וגם אני נכנסתי לכושר רציני. מה שהכי מעניין בכל התהליך הזה היה שלמדנו לעבוד אחד עם השנייה, לכבד זה את זו, להניח מחלוקות בצד ולתמוך אחד בשניה בכל רגע ללא חשבונות. גם עיצוב הבית קיבל תפניות מעניינות, בעלי רצה סגנון מודרני, אני רציתי כפרי ולבסוף יצא משהו באמצע, לשביעות רצון שני הצדדים. השיפוץ טרם הסתיים אבל אנחנו לקראת הסוף וכשנגור בבית נזכור מה עשינו בכל פינה ופינה, גם את הטעויות והחסרונות וגם את הפלוסים והיתרונות ובעיקר נזכור שהבית הזה נבנה במו ידינו, מתוך החיבור ביננו וההבנה שאהבה משמעה גם ויתורים והכלה של רצונות האחר ושברגעים הכי קשים, ברגעי השפל שנראה כאילו אין מוצא, עמדנו שכם אל שכם וסמכנו זה על זו.

תמיד אהבתי תיאטרון

אמא שלי הנחילה לי את האהבה הזאת. אני אוהבת את הישיבה על הכיסאות כשמגיעים כמה רגעים לפני תחילת ההצגה, את ההמתנה המתוקה למשהו בלתי ידוע שעומד להתחיל, האם יתגלה כבזבוז של זמן וכסף או ייכנס ללב ולראש ויישאר איתי למשך תקופה ואפילו לכל החיים.

אני אוהבת את הריח המיוחד שבאולם, להתבונן במצעד הפנסים שתלוי מעל, בתפאורה הגלויה או במסך המסתיר, בקהל שנכנס ומתיישב, מי הקדים, מי איחר, מה היה צריך לארגן בביתו בשביל לגנוב כמה רגעים קסומים אלה.

כשהייתי ילדה אהבתי לקרוא ספרים. זה היה בעידן טרום המחשב והסמארטפון וגם תכניות הטלוויזיה היו מעטות למדי. הייתי מה שמכונה תולעת ספרים, אוחזת ספר ושוקעת לתוכו עד שיגמר. חברות היו מצלצלות באינטרקום הבית ומזמינות אותי לרדת לשחק בחצר הפנימית של הדיירים שהיתה מוקפת בבתי  מגורים עמוסי משפחות וילדים, אך אני הייתי ברוב הפעמים מסרבת, הייתי מוכרחה לקרוא רק עוד קצת, לגלות מהי העלילה, מה עלה בגורלו של גיבור או גיבורת הסיפור.

תיאטרון

כשבגרתי הייתי אפילו מבלה לילות שלמים בקריאה עד שהייתי מסיימת ספר ולעיתים קרובות פשוט נרדמת איתו בחיקי, נופלת שדודה מעייפות בין דפיו הריחניים, אמא שלי היתה נכנסת בשקט ומכבה את האור. הרגשתי שקריאת הספרים מותחת את גבולות האישיות שלי, שאני לומדת על העולם דרך חייהן של הדמויות שעליהן קראתי. יכולתי בדמיוני להיות מישהי אחרת, יכולתי ללמוד על שכר ועונש, סיבה ותוצאה, תרבויות, גורל, דעות והשקפות שונות, יחסים, רגשות. לימים למדתי משחק.

אהבתי את השילוב של כל אמנויות הבמה בתיאטרון. אהבתי ריקוד, שירה, טקסט, עבודת גוף וקול, פסיכולוגיה של הדמויות. דרך העבודה המשחקית יכולתי "להתלבש" בדמות ולהפוך להיות למשהו אחר. הבנתי שמה שחשוב באמת בכל סיפור זה למצוא את האנושיות של הדמות. מה משותף לכל בני האדם? אהבה, שנאה, תקווה, תסכול, הרגשות האנושיים הם קולקטיביים, הם המכנה המשותף. גם הדמות הכי אכזרית ומרושעת אינה שלמה ללא הרגשות הנעלים שמנוגדים ליצרים שמניעים אותה, הם חייבים להיות שם אפילו במינון מזערי כדי להפוך אותה לשלמה, לאנושית ועל ידי זה לעורר הזדהות בקהל עם האנושיות שלה ובה בעת זעזוע עם חוסר האנושיות.

דרך העבודה המשחקית הבנתי שהאני שלי הינו גמיש ויכול ללבוש צורות שונות. גם בחיים התחלתי לזהות שמה שנכון עבורי היום אינו נכון מחר ושההבחנות שלי תלויות במה שהסביבה שמסביבי משפיעה עלי, בגיל שלי, באופנה הנוכחית של הדור, במה שנחשב מכובד בעיני הכל.

העבודה עם סיפורים המחישה לי שאני ייצור שמתעצב על ידי הסביבה, פעם אני סיפור כזה ופעם אחר אבל מה שנשאר קבוע הוא האנושיות והרגש הכי נעלה שמניע אותה הוא אהבה ושהחיפוש אחר הביטוי שלה, מה זאת אהבה, מוליך אותי כל העת. עד היום אני עדיין משחקת וכותבת ומקווה ללמוד איך לאהוב.