תמיד אהבתי תיאטרון

אמא שלי הנחילה לי את האהבה הזאת. אני אוהבת את הישיבה על הכיסאות כשמגיעים כמה רגעים לפני תחילת ההצגה, את ההמתנה המתוקה למשהו בלתי ידוע שעומד להתחיל, האם יתגלה כבזבוז של זמן וכסף או ייכנס ללב ולראש ויישאר איתי למשך תקופה ואפילו לכל החיים.

אני אוהבת את הריח המיוחד שבאולם, להתבונן במצעד הפנסים שתלוי מעל, בתפאורה הגלויה או במסך המסתיר, בקהל שנכנס ומתיישב, מי הקדים, מי איחר, מה היה צריך לארגן בביתו בשביל לגנוב כמה רגעים קסומים אלה.

כשהייתי ילדה אהבתי לקרוא ספרים. זה היה בעידן טרום המחשב והסמארטפון וגם תכניות הטלוויזיה היו מעטות למדי. הייתי מה שמכונה תולעת ספרים, אוחזת ספר ושוקעת לתוכו עד שיגמר. חברות היו מצלצלות באינטרקום הבית ומזמינות אותי לרדת לשחק בחצר הפנימית של הדיירים שהיתה מוקפת בבתי  מגורים עמוסי משפחות וילדים, אך אני הייתי ברוב הפעמים מסרבת, הייתי מוכרחה לקרוא רק עוד קצת, לגלות מהי העלילה, מה עלה בגורלו של גיבור או גיבורת הסיפור.

תיאטרון

כשבגרתי הייתי אפילו מבלה לילות שלמים בקריאה עד שהייתי מסיימת ספר ולעיתים קרובות פשוט נרדמת איתו בחיקי, נופלת שדודה מעייפות בין דפיו הריחניים, אמא שלי היתה נכנסת בשקט ומכבה את האור. הרגשתי שקריאת הספרים מותחת את גבולות האישיות שלי, שאני לומדת על העולם דרך חייהן של הדמויות שעליהן קראתי. יכולתי בדמיוני להיות מישהי אחרת, יכולתי ללמוד על שכר ועונש, סיבה ותוצאה, תרבויות, גורל, דעות והשקפות שונות, יחסים, רגשות. לימים למדתי משחק.

אהבתי את השילוב של כל אמנויות הבמה בתיאטרון. אהבתי ריקוד, שירה, טקסט, עבודת גוף וקול, פסיכולוגיה של הדמויות. דרך העבודה המשחקית יכולתי "להתלבש" בדמות ולהפוך להיות למשהו אחר. הבנתי שמה שחשוב באמת בכל סיפור זה למצוא את האנושיות של הדמות. מה משותף לכל בני האדם? אהבה, שנאה, תקווה, תסכול, הרגשות האנושיים הם קולקטיביים, הם המכנה המשותף. גם הדמות הכי אכזרית ומרושעת אינה שלמה ללא הרגשות הנעלים שמנוגדים ליצרים שמניעים אותה, הם חייבים להיות שם אפילו במינון מזערי כדי להפוך אותה לשלמה, לאנושית ועל ידי זה לעורר הזדהות בקהל עם האנושיות שלה ובה בעת זעזוע עם חוסר האנושיות.

דרך העבודה המשחקית הבנתי שהאני שלי הינו גמיש ויכול ללבוש צורות שונות. גם בחיים התחלתי לזהות שמה שנכון עבורי היום אינו נכון מחר ושההבחנות שלי תלויות במה שהסביבה שמסביבי משפיעה עלי, בגיל שלי, באופנה הנוכחית של הדור, במה שנחשב מכובד בעיני הכל.

העבודה עם סיפורים המחישה לי שאני ייצור שמתעצב על ידי הסביבה, פעם אני סיפור כזה ופעם אחר אבל מה שנשאר קבוע הוא האנושיות והרגש הכי נעלה שמניע אותה הוא אהבה ושהחיפוש אחר הביטוי שלה, מה זאת אהבה, מוליך אותי כל העת. עד היום אני עדיין משחקת וכותבת ומקווה ללמוד איך לאהוב.